פסק-דין בתיק ת"א 4912-06

1.         התובע יליד 28.3.1955, תבע את הנתבעת על נזק גוף בגין תאונת דרכים שאירעה ביום 18.3.2005, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975. הצדדים חולקים על הנזק. ערב התאונה עבד התובע כשומר לאחר שבשנת 1999 עבר אירוע לב וחדל לעבוד כמלגזן. מאז התאונה התובע לא עובד.

2.         התאונה קרתה כאשר התובע נהג ברכבו. לאחר התאונה הוא פונה לבית החולים סורוקה.

בתאונה נגרמה לתובע פריקה של מפרק הירך בצד ימין ושבר של באגן עם נזק לסחוס המרפקי. התובע אושפז בבית חולים סורוקה מיום 18.3.05 ועד ליום 14.4.05. בתחילה במחלקת טיפול נמרץ ולאחר מכן הועבר למחלקה אורתופדית שם עבר ניתוח לשחזור שבר באגן. האשפוז בסורוקה היה במשך 28 יום. התובע שוחרר לביתו על מנת להמתין לשיקום עם הנחיות לשימוש בבלון חמצן והתניידות באמבולנס. ביום 27.4.05 התובע הועבר להמשך אשפוז שיקומי בבית לוינשטיין, שם אושפז למשך 63 יום עד ליום 28.6.05. במועד התאונה היה התובע כבן 50 וכיום הינו בן 56.

כבר בעת האישפוז בבית החולים סורוקה נבדק התובע ע"י פסיכיאטר מחמת חרדות והחל לקבל טיפול תרופתי של קלונקס וסרוקסט. בהמתנה למעבר לשיקום הוא חזר לחדר מיון ביום 18.4.05 בשל בלבול. גם בבית לוינשטיין הוא עבר טיפול נפשי, כעולה מסיכום המחלה.
נכות רפואית

לבקשת ב"כ התובע מונו מומחים בתחום האורתופדיה ובתחום הנפשי ולבקשת ב"כ הנתבעת מונה מומחה בתחום הקרדיולוגי לצורך קביעת נכותו הרפואית בגין מחלת הלב הכללית ממנה סבל התובע לפני התאונה.

לתובע נקבעו הנכויות כדלקמן:

נכות צמיתה של 30% לפי  סעיף 35(1) ד' מותאם לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: "התוספת לתקנות") בגין ההגבלה במפרק ירך ימין, והגבלת תפקוד הגף הימני (חוו"ד פרופ' ליברגל - בתחום האורתופדי). בחוות דעתו מיום 18.1.2007 העריך פרופ' ליברגל כי קיים סיכוי סביר שהתובע יזדקק לניתוח נוסף להחלפת מפרק הירך, דבר שעשוי לשפר את תפקודו. המומחה אישר בתשובותיו לשאלות הבהרה מיום 28.2.07 ( מוצג נ/2), כי ניתוח כאמור, יפחית את נכות התובע, הן הרפואית והן התפקודית, מ-30% ל-20%, בהנחה כי הניתוח יצליח. עוד אישר המומחה כי ניתן לעבור ניתוח זה בבית חולים ציבורי במסגרת סל הבריאות וכי השיקום מן הניתוח הינו בין 3-6 חודשים. אך תוחלת חיי המפרק המלאכותי הוא בין 10-15 שנים וסיכויי ההצלחה אינן גבוהות.

כמו כן נקבעה לתובע נכות צמיתה של 20% לפי סעיף 34 ג' לתוספת לתקנות בשל הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). מתוך נכות זו ייחס המומחה, פרופ' בלייך, 10% לתאונת דרכים קודמת מעברו של התובע, מיום 26.1.1997 תוך הוספה כי: "... ולא ניתן להפריד את מצבו הנפשי הנוכחי מהתגובה הנפשית שבעקבות התאונה הקודמת".

מכאן כי נכותו הרפואית המשוקללת של התובע בעקבות התאונה הינה 37% (30%+10%).

לבקשת ב"כ הנתבעת מונה מומחה בתחום הקרדיולוגי - פרופ' חסין, שקבע בחוות דעתו מיום 12.6.2007 כי התובע סובל ממחלת לב איסכמית ועבר אוטם של שריר הלב משנת 1999 עם פגיעה בתפקוד הלב, בין היתר על רקע סכרת.

לפיכך, העריך המומחה את נכותו הקרדיולוגית של התובע, שלא כתוצאה מן התאונה, בשיעור 50% אשר בחקירה נגדית הופחתה ל-40% כאשר המומחה נחקר ע"י ב"כ התובע ( עמ' 62 לפרוטוקול מיום 26.10.10 שורה 17), על פי סעיף 9(1)(ג)( III) לתוספת לתקנות.בא כוח הנתבעת טען כי אין לקבל את התיקון האמור כי בתיק אחר טען התובע לנכות בגין אותו אירוע של 50% עם אפשרות של הרעה (ת.א. 3137/01 ביהמ"ש המחוזי ירושלים (להלן: "התביעה משנת 2001") , מוצג נ/32 למוצגי הנתבעת). התביעה האמורה נתמכה בחוו"ד מומחה, פרופ' שלמה שטרן, והתייחסה למצבו של התובע לאחר שעבר שני צנתורי לב בחודשים ספטמבר ואוקטובר 1999. חווה"ד ניתנה ביום 11.10.00. פרופ' חסין בדק את התובע בשנת 2007 והגיע לאותה תוצאה.

בחקירה נגדית הסביר המומחה כי אחוז הנכות התבסס בין היתר על בדיקת מאמץ בשנת 2003. בא כוח התובע ביקש ממנו להתייחס לבדיקת מאמץ מאוחרת יותר משנת 2009 שבה התוצאות היו יותר טובות. לכך השיב המומחה שבעת שלתובע לא הייתה מטרה משפטית הוא לא עשה את המירב, ואילו כאשר הוא ידע שהמטרה היא להקטין את אחוז הנכות הכללית הוא התכחש לסבלו והתאמץ יותר, אך זה במאמץ נתון של 7 דקות, ואי אפשר לגזור מכך את מצבו היום יומי ( עמ' 64 לפרוטוקול). לפי סוג האוטם של התובע, בד"כ קובעים 50% ( עמ' 65 לפרוטוקול).

בתשובה לשאלות הבהרה של ב"כ הנתבעת השיב המומחה, כי משך ההחלמה לאחר צנתורים הוא כשבוע. לפיכך בשנת 2001 מצבו היה לכאורה, כפי שהיה בשנת 2007.

אני מסכימה עם ב"כ הנתבעת שהתובע אינו יכול להציג את מצבו הרפואי לפי מה שנוח לו ויש בכך כדי לפגוע באמינותו. יחד עם זאת, אני אקבל את ההפחתה מ-50% ל-40% לאור העובדה שמאז 1999 התובע לא עבר עוד צינתורים, והוא עבד לפי דו"ח הרציפות של המל"ל מאוגוסט 2000 ועד התאונה. כמו כן הפער בין המבחן הקובע 50% ל-40% הוא בין דרגה תפקודית שניה (40%) לשלישית (50%) כאשר בדרגה שלישית מדובר על "עבודה קלה בלבד". התובע עבד בשמירה בסופרמרקט, דבר שחייב אותו לעמוד שעות ולבדוק תיקים. עבודת שמירה מומלצת למי שמידת המאמץ שלו הוא בין 2-3 מץ (METS).

פרופ' חסין הסביר שההבדל בין דרגות תפקודיות במבחנים של המל"ל הם שבדרגת תפקוד שלישית מדובר על סבל במאמץ קל ובדרגת תפקוד שניה זה סבל במאמץ בינוני פלוס ( עמ' 82 לפרוטוקול). הוא גם הסביר שיכולת התפקודית היא גם תלויית האדם שנבחן עצמו ויש אנשים בדרגת ברוס 2, קרוב ל-שלוש, ב-40%, שעובדים בעבודת שמירה ויש שאינם ( עמ' 82-83 לפרוטוקול).

במכלול, לאור העובדה שיש שיקול דעת בקביעה בין 50%-40%, אני מקבלת את התיקון של אחוזי הנכות הקרדיולוגיים ל-40%.

עוד העריך פרופ' חסין כי מחמת מחלות הרקע יש לתובע קיצור תוחלת חיים של 10 שנים לאור שילוב של סכרת לא מאוזנת, מחלת לב כללית ופגיעה ברורה בתפקוד הלב.

התוצאה היא שנכותו הרפואית המשוקללת של התובע היא 19.98% (נכות כללית קודמת לתאונה, קרדיולוגית ונפשית = 46%; נכות רפואית בגין התאונה 37% מהיתרה).